אני כותב המון מהדמיון אבל זה סיפור אמיתי אז אשמח אם תשתפו כדי לעזור לי למצוא את חוה שפירא. אשמח לדעת מה שלומה...

 

*

 

אני לא יודע למה נזכרתי היום בבוקר באהבה הראשונה שלי.

זה קרה לי כשהייתי כבן 10 וקראו לה חוה שפירא. היא גרה אחרי הכיכר בהמשך הרחוב בו גרנו בהוד השרון.
עד אז לא ידעתי מה זה אומר להתאהב. כל מה שרציתי זה ללכת איתה ברחוב יד ביד.

היינו חוזרים יחד מביה"ס הממלכתי א' והיינו מדברים או סתם הולכים ושותקים.

כשהיינו מגיעים לצומת הרחובות משאבים / בן גוריון היא היתה פונה ימינה ואני שמאלה.

אני לא בדיוק זוכר איך היא נראתה, רק שהיה לה שיער שחור חלק ועיניים חומות.

גם לא הפריע לי שהיא היתה גבוהה ממני בראש לפחות.

היא לא היתה סנובית כמו רוב הבנות בכיתה ובעיני היא היתה הכי יפה.

 

כשסיפרתי לאמא שלי על רגשותיי היא הציעה לי פשוט ללכת ולהציע לה חברות. אחה"צ תפסתי אומץ ודפקתי על דלת דירתה ובקול רועד שאלתי אותה את השאלה המפחידה ביותר ששאלתי אי פעם ילדה_ "את רוצה להיות חברה שלי?"

היא אמרה לי "כן" וכל מה שאני זוכר אח"כ זה אותי יושב על הכורסא החומה הגדולה בביתי, צופה בטלויזיה ברח' סומסום כשחיוך מרוח על פניי.

 

באותם ימים בבית הקולנוע הישן בעיר הקרינו את הסרט סופרמן 1.

דמיינתי שגם אני סוג של גיבור בתחפושת של חנון, בדיוק כמו קלארק קנט.

שחוה היא לואיס ליין ושאגן עליה ואציל אותה בכל פעם שתהיה בסכנה, או שאחזיר את הזמן לאחור אם היא תיפול וישרטו לה הברכיים.

 

הייתי עומד על המיטה שלי ומביט החוצה מחלון חדרי, מדמיין שאם רק אבא שלי לא היה מתקין סורגים, הייתי לובש את חליפת הסופרמן שלי וקופץ החוצה. עף ישר לחלון חדרה של חווה ולוקח אותה לטיול בין העננים.

 

בוקר בהיר אחד כשחוה לא הופיעה ללימודים, המורה סיפרה לנו שאבא של חוה, אלי, מת. ואמרה שהוא היה פעיל מאוד בוועד ההורים של ביה"ס ותרם הרבה למען התלמידים.

כשחזרתי הביתה בצהריים אמא שלי אמרה שאדון שפירא מת באופן פתאומי, ושהוא פעל המון מול הרשויות כדי שיתקינו רמזורים בצומת הכביש הראשי, דרך רמתיים.

שהוא מת משבץ מוחי וזה אולי קשור לכל הדאגה שהיתה לו בראש ובלב על התלמידים שחוצים את הצומת ושלאף אחד מהם לא יקרה אסון.

 

למחרת הפסקתי להאמין שאני סופרמן, כי אם הייתי סופרמן הייתי מחזיר את הזמן לאחור ודואג שלחוה עדיין יהיה אבא. שאם באמת היו לי כוחות מיוחדים הייתי יכול לעשות או לפחות לומר משהו כדי שלא יהיה לה עצב ודמעות בעיניים.
ולא סיפרתי לה על זה. לא שרציתי להיות הסופרמן שלה, ולא על החליפה הדמיונית שלי.

באותו היום שמתי את חליפת הסופרמן הדמיונית שלי במדף העליון שבמחסן ולא חשבתי עליה יותר.

 

כמה חודשים אחרי שאלי שפירא הלך לעולמו, הצומת רומזרה ועל לוח מתכת קטן שהוברג על עמוד הברזל של הרמזור שעל אי התנועה, נחרטו המילים "לזכרו של אלי שפירא ז"ל"

אחרי זמן מה, לא זוכר מתי, חוה ואני כבר לא למדנו באותה הכיתה. גם לא באותו ביה"ס.

אולי היא עברה לעיר אחרת .

בכל אופן עם הזמן שכחתי אותה.

 

*

 

עד היום בבוקר.

אז הלכתי לצומת ההיא בדרך רמתיים, לעמוד הרמזור שעל אי התנועה וגיליתי שלוח המתכת עם הכתובת לזכרו של אלי ז"ל כבר לא קיימת. עברו כבר יותר מ-30 שנה מאז כך שקשה לי לומר מתי היא הוסרה.
וזה עשה לי עצוב שיש תאריך תפוגה למעשי גבורה.

שכולנו שכחנו את אלי שפירא ז"ל.

נכון שאני לא גיבור על. גם אלי לא.

לא צריך תלבושת צבעונית וגלימה כדי להיות גיבור.

זה מה שאלי ז"ל בעיני.

גיבור שבזכותו מי יודע כמה חיי אדם נחסכו. כמה ילדים ניצלו וכמה אסונות נמנעו.

 

*

 

אם מישהו מכיר את חוה שפירא (שם משפחתה המקורי) אנא שלחו לה את הסיפור ואם לא, פשוט שתפו.

אולי היא חברה שלכם ואתם לא יודעים.