בכל פעם כשמתחילה האזעקה וכל האנשים ברחוב מתחילים לרוץ ולחפש מחסה בטוח מפני הטילים, מר אגמוני נעמד על מקומו, מרים את ידיו לשמיים וצועק.

"הנה אני כאן. בוא אלי. בוא קח אותי! קחחחח!  קחחח! נראה אותך מנוול". כך הוא עומד ברחוב הכמעט ריק וצועק לשמיים.

 

*

 

כל העיר כבר מכירה את מר אגמוני. ואת סיפורו העצוב.

אומרים שהוא כבר מזמן הפסיק לרצות לחיות אבל רק בגלל מעט אמונה שעוד נשארה לו בבורא עולם, הוא נמנע מלשלוח יד בנפשו.

 

מאז הפיגוע הנוראי ההוא בסנטר לפני כמה שנים שלקח לו ולאשתו את שני הילדים וריסק להם את החיים.

הם היו אז בשנות השלושים לחייהם, משפחה תל אביבית קטנה ומאושרת.

מר אגמוני התאבל והתאבל, וטבע ביגון ובצער שלו ויותר לא חזר לעצמו. אני חושב שהוא לא רצה.

אשתו דווקא כן רצתה לנסות ולשקם את החיים שלהם ולהקים איתו מחדש בית חם. אבל הוא כבר לא היה שם. אחרי שנתיים היא כבר לא יכלה להכיל את האבלות האינסופית הזו ועזבה.

עזבה אותו, עזבה את הארץ ואת כל מה שהזכיר לה את החיים שפעם היו לה בעיר הזו. יש אומרים שאפילו שינתה את שמה.

הוא נשאר כאן, התרחק ממשפחתו, מהחברים הרבים שהיו לו ומכל מי שרצה להיות חבר.

לא מעט אנשים חשבו שנטרפה עליו דעתו, אבל לדעתי פשוט לא נשארו לו מספיק מילים כדי להסביר להם מה הוא מרגיש. אז הוא פשוט בנה חומות ונסגר ולא נשאר לו אף אחד.

שנים שהוא מסתובב ברחובות העיר בעיניים כבויות. מבלי לדבר אל איש וגם לא עונה למי שפונה אליו. מלבד איציק, הבעלים של המעדנייה בפינת קינג ג'ורג'. איתו הוא מחליף כמה מילים כל כמה ימים, רק כדי לומר לו מה הוא רוצה שיארוז לו הביתה לאכול. משלם והולך לדרכו.

 

*

 

אז הוא עומד שם וצועק לאלוהים, שישלח את הטיל הזה שחוצה את שמי העיר ישר אליו.

שייקח אותו מכל הבדידות המכאיבה. שייקח אותו מכל הגעגועים ששורפים אותו, מכל העצב המר. מהחיים האלו שלא נשאר לו בשביל מה או בשביל מי לחיות אותם.

 

שלשום אחרי היירוט של כיפת ברזל ואחרי שהאזעקה פסקה. כשהרחוב חזר לחיים וכולם יצאו ממקומות המסתור שלהם והתפזרו לשגרת יומם, הוא המשיך לעמוד שם עוד כמה דקות, מביט לשמיים. נראה מאוכזב. כאילו מחכה שאולי בכל זאת משהו ייפול עליו. אולי איזה רסיס רקטה או משהו.

 

לפתע סנדרה, בעלת חנות הבגדים הקטנה שממול הסנטר, ניגשה אליו.

ראיתי אותה נעמדת לידו ומדברת אליו, כל כך קרוב, כמעט לתוך אוזנו הימנית.

בהתחלה היה נראה כאילו מר אגמוני לא מקשיב. סגור ואטום מאחורי החומות שלו. אבל היא המשיכה לדבר אליו.

לאט לאט היה נראה כאילו חומות הטירוף שלו מתחילות להיסדק.

פניו המעוותות מאור השמש התרככו מעט והוא הפנה אליה את מבטו.

היא המשיכה לדבר אליו. מבלי לשמוע את קולה יכולתי להישבע שקולה נעים ורך. מבטה בו נראה אוהד, כמעט מחבק... זה שיווה לה מראה כמעט קסום.

לפתע כמו קסם שרק פיות יכולות לעשות, הוא החל לדבר אליה בחזרה, ואחרי כמה דקות ארוכות של חילופי מילים הם החלו לצעוד לאיטם אל תוך חנות הבגדים של סנדרה ונעלמו לתוכה.

 

*

 

עד עכשיו איני יודע מה היא אמרה לו. אני רק יודע שלמר אגמוני כבר יש כנראה לפחות סיבה אחת לחיות.

כי הבוקר כשטילים שוב נורו לכיוון העיר, ושוב נשמעה האזעקה. כשכולם שוב החלו רצים למרחב מוגן, ראיתי בפעם הראשונה גם את מר אגמוני רץ וממהר להיכנס לחניון של הסנטר שלקח לו את הילדים.

והספקתי לראות גם את סנדרה מחכה לו שם בפתח...