מלחמה
"תאספו את הפקלאות ודלגו מיידית לנ.צ 330654/352454" נשמע קולו של דודי המ"מ במ"ק.
חמישה לוחמים בתוך חורבה בכפר הארור הזה בדרום לבנון, ואש תופת מוטחת עלינו מכל עבר. החוליה שלנו התנתקה משאר המחלקה כשנלכדנו במארב קשה של חיזבאללה. לא יכולנו למצוא את עצמנו במקום יותר גרוע מזה.
בנדה המ"כ, ברקו המאגיסט, בנצי החובש, עמוס הצלף ואני. את ארבעתם הכרתי רק אתמול כשסיפחו אותי למחלקה הזו ברגע האחרון.
לילה קר ואנחנו שוכבים בתוך בוץ. כל האזור אפוף עשן והריאות שורפות לי מריח כבד של דלק ואבק שריפה.
~רק לפני 24 שעות הייתי עדיין בבית, מתהפך מתחת לפוך הרך ונצמד אל גופה של דנית כמו כפית לדבש, ממלא את הריאות שלי בריח המתוק של שיערה.
בדיוק אז דפיקה בדלת שלפה אותי מחום הגוף שלה ודפקה לנו את הלילה הזה שלא רציתי שיגמר.
בדלת עמדו שני חיילי מילואים מיחידת הגיוס –
"אתה אלון זוהר?" – שאל אחד מהם, "הופעל גיוס חירום. יש כאן צו 8 על שמך, יש לך שעה להגיע לנקודת האיסוף!"
עליתי על המדים שהיו מגוהצים ומקופלים במדף העליון בארון, דחפתי לתיק כמה תחתונים, תיק רחצה, וספר תהילים ותוך שתי עגולות כבר הייתי בבסיס.
*
"תספרו כמה מחסניות נשארו לכם...
וכמה רימונים..." – הורה בנדה.
"מעכשיו אתם לא יורים אם אין לכם מטרה ברורה בין הכוונות".
רק מהמבט שהיה לו בעניים כבר היה לי ברור שאין לנו על מי לבנות שיגיע לכאן מספיק מהר. שאנחנו צריכים למצוא דרך לצאת מכאן בעצמינו.
~ממש כמו אותו המבט שהיה לדנית בפעם הראשונה שנפגשנו. גם אז לפני שדיברנו כבר ידעתי שזו תהיה אהבה גדולה. שבועיים אחרי כבר עברנו לגור יחד. החושים שלי אף פעם לא טועים.
*
פצמ"ר התפוצץ מאחורי הקיר שסיפק לנו מחסה, שניה אחרי שבנדה ביקש מדודי לשלוח לנו כוח חילוץ.
"אין לכם מספיק זמן.
תוציא משם את כל הגפרורים שלך
אם לא אתם מתים!" - נשמע קולו של דודי במ"ק
~ואני נזכר בגפרורים ששכחתי להביא לקמפינג שעשינו בצפון בסופ"ש האחרון. ולא היה לי עם מה להדליק את המדורה שהבטחתי לך.
אלוהים כמה אש יש כאן עכשיו...
*
לא נשארה ברירה אלא לנסות לפרוץ דרך ולהערך מחדש בעמדה פחות גרועה, כי כאן אנחנו ברווזים במטווח. כדורים שורקים ופצצות שעפות מכל עבר, כל רגע שעובר מקרב אותנו למוות או נפילה בידי האויב.
והרי הבטחתי לדנית שאני חוזר מהר ושנמשיך את מה שהפסקנו, כך ששתי האופציות האלו לא באות בחשבון.
"חייבים לסגת מכאן מהר. ברקו, קח את המאג, אתה בא איתי. אתם מחפים באש חופשית. אם נצליח לטפס לעמדה משופרת, נעבור אנחנו לאש חיפוי" אמר בנדה.
העיניים הכחולות של ברקו בערו כמו שתי להבות ודמעו מרוב העשן שהסמיך את אוויר הלילה.
~ממש כמו העיניים של דנית שדמעו כשעזבתי אותה אתמול לפנות בוקר. אני זוכר כמה קשה היה לי לתלוש את חולצתי מאחיזת ידה, נקרע בין האהבה שלי אליה לבין האהבה שלי למדינה.
דנית ידעה את זה, וגם שזו האהבה שלה אלי שממלאת אותי באומץ הזה לצאת מהבית בלי לדעת לאן ולכמה זמן.
*
"זוז-זוז-זוז-זוז" צעק בנדה ואני צועק "אש-אש-אש-אש-אש".
בנצי ואני יורקים מטחי אש מהקנים ועמוס משליך רימון שנופל ומתפוצץ בדיוק במקום הנכון, מה שנותן לבנדה ולברקו עשר שניות של חסד.
הם רצים, נופלים וזוחלים במעלה הטרסות והסלעים ומצליחים להתמקם בעמדה מוגנת יותר.
"חדל אששש" אני צועק. היריות שלנו פסקו אבל של האויב לא.
"דפקתי את הנבלות כמו שצריך" צורח עמוס ושניה אחרי עף ארבעה מטרים באוויר מהתפוצצות של טיל כתף שפגע קרוב מדי. הוא נוחת על גבו ולא זז.
אני שומע רק צפצוף ואת דופק הלב שלי שמתערבב עם חבטות הכדורים בקירות החורבה ובקרקע.
בנצי שוכב מקופל ולא מפסיק לצרוח.
אני לא שומע אותו אבל אני קורא את השפתיים שלו. הוא צועק - "הביתה... הביתה... אני רוצה הביתה... רוצה הביתה".
הפנים המחויכות של עמוס קפואות והעיניים שלו פקוחות לרווחה ומביטות ישר אלי. מהמבט שלו הבנתי שהגרוע מכל קרה...
אני מרגיש צימאון מטורף. הפה שלי יבש והגרון שורף מרוב הפיח שמדביק לי את הלשון לחך. אני רוצה לשתות מים, אני רוצה מרק ירקות, כמו שאמא שלי תמיד מכינה...
"הביתה... הביתה... אני רוצה הביתה... הביתה..." – ואני לא יודע אם אני שומע את בנצי או את עצמי צועק...
"אתה בבית, אלון. אני כאן איתך... ששששש. זה רק שוב אותו חלום" אני שומע את קולה של דנית וידה מלטפת את פני.
אני פוקח עיניים גופי מכוסה זיעה קרה, במיטה, והיא צמודה אלי כמו דבש לכפית.
ככה זה כבר 7 שנים מאז שחזרתי הביתה, כמעט כל לילה כשאני חולם על בנדה המ"כ, על העיניים של ברקו ועמוס, על הצרחות של בנצי, ועל טעם של אבק שריפה בפה שלי.
לא אותו אלון שהייתי כשיצאתי מפתח הבית בלילה הארור ההוא,
אבל כל פעם דנית שם לידי, מלטפת לי את הפנים ואת הצלקות שנשארו לי בפנים ובחוץ.
כמו שתכננו, המשכנו את מה שהפסקנו.
יש לנו אהבה גדולה וחזקה, לא טעיתי.
החושים שלי אף פעם לא טועים.
