על החיים ועל המוות
על החיים ועל המוות
היו אלו ימים שהתהלכתי חסר מנוחה. ימים שנראה היה שבעיות נוחתות עלי בתיאום נדיר ואני חווה סוג של צניחה חופשית במצב הרוח.
יום העצמאות והזיקוקים הצבעוניים שקישטו את שמי הלילה ההוא כבר מאחורינו ועם כל האהבה שלי למדינה, אני מרגיש שאני במרדף אחרי הזנב שלי. לא קל לחיות כאן, ולרוב מכאוביו של האב הגרוש שהנני, עדיין לא הספקתי להתרגל.
כבר כמה חודשים מאז שהרסתי את הזוגיות האמיתית האחרונה שלי, שאין לי קשר קבוע כי אני לא יודע מה אני רוצה. "קשה למצוא אהבה טובה", דנה אמרה לי ביום שנפרדנו ולמרות שידעתי שהיא צודקת בכל זאת הלכתי ממנה.
כל לילה לפני שאני נרדם אני מודה לאלוהים רק על הילדה שלי. הדבר היחיד האמיתי שאני חי בשבילו בשנים האחרונות וגאה בו. אבל השבוע כשהיא היתה איתי, שלא כמו בדר"כ, העייפות הנפשית גברה עלי ובקושי הצלחתי לחייך. עכשיו אני כועס על עצמי גם על זה כאילו שעד עכשיו לא הרגשתי מספיק רע.
או שאולי בלי קשר לכל זה, הכל מתעצם בגלל יום ההולדת שלי שמתקרב. מה שמזכיר לי תמיד איך שהשנים חולפות ביעף, במיוחד האחרונות.
בפעם הקודמת שמיקס רגשות דומה הציף אותי כבר היו לי מחשבות לעזוב את הכל, אבל רק המחשבה על הילדה שלי בלי אבא גרמה לי להישאר ולהלחם. ואז אלוהים גם שלח את דנה שנכנסה לי לחיים ושוב נזכרתי שיש עוד המון סיבות טובות לחייך ולחיות בשבילן... עד שהצלחתי להרוס גם את זה.
***
ביום שאלדד התקשר מזג האוויר היה דווקא אביבי ואופטימי. משהו שלרוב גורם לי לחייך ולשלוף את הטלפון כדי לצלם עוד כמה תמונות של שמיים כחולים ועננים לבנים לאוסף שלי. אבל אפילו זה לא רומם את רוחי. מה שראיתי היו סתם שמיים ישראליים שמאיימים ליפול עלי.
אלדד הוא אחד הלקוחות המבוגרים שלי. איש חביב ופשוט. קורקטי מאוד. אף פעם לא סיפר לי שום דבר אישי. רק ידעתי שהוא נשוי, ולמרות שמעולם לא פגשתי את אשתו, תמיד שמעתי אותה בקומה העליונה מזיזה דברים או צועדת בין החדרים.
הוא ביקש שאגיע אליו כדי לעזור לו עם המחשב - "אני רוצה שתלמד אותי איך צורבים תמונה על דיסק כדי שאקח אותה לפיתוח בחנות הפוטו במרכז העיר" אמר.
ניסיתי לשכנע אותו שיש דרכים מהירות יותר לשלוח תמונה לפיתוח (כמו אימייל?), אבל אלדד התעקש שהוא רוצה לקחת את זה בדיסק ושבכל מקרה הוא רוצה ללמוד איך צורבים, אז שאבוא.
יש לי ניסיון בהדרכה, גם עם אנשים שלא נולדו בעידן הדיגיטלי. אבל בשביל סשן עם אלדד הייתי צריך תמיד מלאי כפול של סבלנות.
מזמן לא יצאתי לעבוד בחוסר חשק שכזה. במצב אחר הייתי מוותר על התענוג, אבל לוותר על עבודה זו פריבילגיה שאין לי, בטח לא עכשיו. זה גם לא טוב לקארמה, ואני עם קארמה לא מתעסק.
***
אלדד פתח לי את הדלת לבוש בגדי עבודה דהויים וכובע קש תלוי על צווארו. הבית היה מואר ורדיו קטן שהיה מונח בפינת השיש שבמטבח השמיע מנגינת פתיחה של איזו תכנית אקטואליה. אלדד היה איש גבוה ורזה בשנות השבעים לחייו שאהב לטפל בגינה שלו בעצמו ותמיד בכלים ידניים. לא אלו עם המנועים המרעישים שמעיפים את כל העלים לחצר של השכנים. "כל עוד אני יכול לעשות את זה בעצמי, אף גנן לא יקח ממני את הכיף הזה", אמר לי ביום קיץ אחד כשאמרתי לו שיש לי חבר גנן אם הוא צריך. אני תמיד חשבתי שהוא נראה צעיר לגילו ושזה בטח כי הוא חי חיים נוחים ונטולי דאגות.
הוא לא הציע לי קפה. גם לא מים. ירדנו למרתף כי שם המחשב היה.
לקח זמן עד שאיתרתי דיסק חדש תקין מבין כל הדיסקים שאלדד כבר ניסה לצרוב עליהם ולא הצליח. ואז התחלתי להסביר לו את תהליך הצריבה. לחצן ימני> שלח אל> דיסק... כפול 5 פעמים. אחר כך לדאוג שהוא רושם את הכל. אז אותו דבר כפול 10 פעמים. כשסיימנו לצרוב הוא נזכר בעוד כמה תמונות שאולי כדאי לפתח באותה הזדמנות אז חזרנו על התהליך. שוב.
בין כל תיקיות התמונות היתה תיקייה אחת בשם סתיו. היו שם כל מיני תמונות. חלק בצבע וחלק בשחור לבן של מישהי בכל מיני תקופות בחיים. וגם תמונה של מצבה שגם עליה היה חרוט אותו השם.
אז נכנסנו לתיקייה שוב ואלדד התחיל לומר לי אילו תמונות להוסיף לדיסק החדש - "את זו... ואת זו... אהה הנה עוד אחת... טוב אז גם את זו... זהו נראה לי. רגע! אולי גם את ההיא מימין, וגם ההיא של טל-טל הנכד בחלקה שלה ביום השנה האחרון... וזו האחרונה... זהו... אההה, וגם את התצלום של המצבה". סימנתי;
"מי זו סתיו?" - מתוך נימוס ודי בהיסוס שאלתי.
-"הבת שלנו. הבכורה"
המחלה הארורה הזו מכה בכל חלקה טובה, חשבתי לעצמי והתחרטתי שבכלל שאלתי. הדבר האחרון שאני צריך היום זה לשמוע סיפורים עצובים.
"אני מצטער" - אמרתי בשקט וחשבתי לתת לנושא לגווע.
אבל אלדד באופן מפתיע לא חיכה שאשאל, והמשיך לספר- "היא נהרגה בתאונת דרכים, כשהיתה חיילת, עברו כבר 25 שנה מאז. נולדה בסתיו ונהרגה בסתיו. די אירוני, אתה לא חושב?" אני רק הנהנתי. "בכל אופן היא "גרה" עכשיו בקריית שאול. כל שבוע אנחנו עולים לשם, אשתי ואני... כמעט כל שבוע. כשזה קרה היו לנו עוד שני ילדים מתבגרים לדאוג להם. היום יש לנו 5 נכדים. כשאתה בוחר בחיים למרות הקושי והכאב אלוהים מסדר לך עוד הרבה סיבות טובות להמשיך לחיות. אתה לא יכול לצפות להבין את כל החיים שלך, או לתכנן כל דבר"
ואז הוא שתק.
וגם אני.
ואז הוא הוסיף, "אתה יודע יש משפחות שיום הזיכרון לא מסתיים ביום העצמאות. הוא ממשיך כל השנה. אצלנו אין זיקוקים בערב ומנגלים למחרת. יש לנו רק אחד את השני"
"למה שלא תדפיס כבר את כל התמונות. תכין אלבום מכובד לזכרה של סתיו" – הצעתי. היו שם 116.
"רעיון טוב!" אמר אלדד, וזה מה שעשינו. ובזמן שהוא צורב את התמונות בעצמו ואני בודק שהוא מבצע את כל השלבים בלי לטעות, אני מרגיש איך הרגעים האלו עם אלדד נצרבים הם, על לוח ליבי.
***
כשיצאתי מביתו של אלדד הרמתי את מבטי מעלה והשמש הכתה בפניי. השמים הכחולים והעננים הלבנים שמעל היו כל כך יפים, ממש כמו שאני אוהב. שלפתי את הטלפון וצילמתי אותם.
הבטתי לאחור על דלת הבית של אלדד ואשתו וידעתי. ידעתי שלא במקרה הגעתי לכאן דווקא היום. זה אמור היה להיות היום. ואין זה מקרה שזה היה דווקא אלדד וגם לא מקרה שהוא התעקש שאבוא. כי היום קיבלתי מתנה- הצצה לחיים שלי כפי שלא ראיתי אותם מזמן. להזכיר לי לראות שוב את מה שקצת שכחתי.
חשבתי על מה שאלדד אמר, שאלוהים תמיד מסדר לך עוד סיבות לחיות. אתה רק צריך לבחור לראות אותן ולהצמד אליהן. לפעמים אלו מתנות קטנות. קצרות כמו שעות או דקות שיש לך עם האנשים שאוהבים אותך בכל תנאי, שצריכים אותך, שלא יוותרו עליך לעולם. ולחגוג איתם את השמחות ואת החגים.
חשבתי על הילדה שלי, וכמה שהיא התלהבה מהזיקוקים שהתפוצצו מעל ראשינו ביום העצמאות.
השיעור נלמד!
פסעתי חזרה לעבר דלת הבית. הייתי חייב לספר לאלדד על הזכות שהיתה לי לשמוע את סיפורו. בדיוק לפני שהאצבע שלי לחצה על פעמון הדלת אלדד פתח אותה, ולפני שהספקתי לומר מילה, אמר "רציתי להודות לך, לא רק על העזרה, אלא גם על ההקשבה. אני בדרך כלל לא נוהג לדבר על העבר, אבל אני מרגיש עכשיו טוב, כנראה הייתי צריך את זה"
"במקרה באתי היום עם מלאי כפול של סבלנות", השבתי בקריצה. "תודה ששיתפת אותי".
התיישבתי באוטו, פני השתקפו בראי שעליו תלויה תמונה קטנה של ילדתי. נשענתי לאחור ונשמתי עמוק בדיוק כשהטלפון צלצל עם הרינגטון המיוחד שלה.
"אבוש" שמעתי את קולה המתוק מעברו השני של הקו, "היום בגן ציירתי לך ציור ליום ההולדת".
"תודה קטנטונת איזה כיף לי. אני אוהב אותך... אוהב אוהב אוהב!"
"גם אני אוהבת אותך אבושי"
מת על זה שהיא קוראת לי כך, "אבושי"...
דמעה,
חיוך,
סוף טוב.