שוב חלום הבלהות הזה...

דניאל קוראת בשמי ואני קורא בשמה, אבל ים גדול וסוער מאיים להטביע אותנו, ומפריד בינינו בלילה של ירח מלא.

התהפכתי במיטה ולא יכולתי להירדם. האישה של החיים שלי שכבה בקצה השני של המיטה הרחבה, גופה עטוף בסדיני הסטן הצחורים.

גם אחרי כל השנים שעברו מאז, בעיני היא עדיין האישה הכי יפה שראיתי. בדיוק כמו שהייתה ביום שנפגשנו.

קמתי מהמיטה והסתובבתי בבית הגדול. מזג האוויר היה נעים ואורו של הירח חדר מבעד לוילונות הלבנים שכיסו בשקיפות חלקית את החלונות הגבוהים שבסלון.

 

*

 

פגשתי את דניאל כשהייתי בן 20 בצהרי יום שישי קיצי בחוף הים של צפון תל אביב.

עוד לפני שבנו שם שכונות לעשירים.

למקום שאליו בימים היו מגיעים רכבי שטח להתחפר בדיונות החול, ולהתפאר בעוצמות מכאניות שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם לקנות, ועם רדת החשיכה המקום הפך לשוק בשר שרק מעטים היו נואשים מספיק כדי לקנות את הסחורה שנמכרה בו.

 

הייתי גר לא רחוק משם ובשבילי ובשביל החברים שגדלתי איתם, החוף הזה היה כמו בית שני. היינו נפגשים שם באופן קבוע בסופי שבוע ובחופשות מהצבא.

 

דניאל הגיעה לשם עם כמה חברות. משהו בה הקסים אותי והבדיל אותה מתוך החבורה בזמן שהשקפתי עליה מרחוק. אז ניגשתי לדבר איתה והשיחה זרמה. היה בה משהו מאוד אמיתי ופשוט וזה ריגש אותי. היא הייתה לגמרי הטעם שלי ועיני הדבש המביעות והחיוך המתוק שלה לא השאירו לי סיכוי. החלפנו טלפונים, ועוד באותו ערב כבר יצאנו לפגישה ראשונה.

הפגישה המקרית של חייל וחיילת בחופשת סוף שבוע הפך מהר מאוד לסיפור אהבה גדול ומאותו היום בילינו יחד כל שבריר זמן שיכולנו.

 

דניאל לא הגיעה מהשכונה שלי. היא גרה באזור אחר של העיר. שם הבניינים היו נמוכים יותר והרחובות לא היו מטופחים כל כך. שכונה פשוטה של אנשים פשוטים.

משכורותיהם של שני הוריה הספיקו לשלם משכנתא לקורת גג קטנה ולצרכיה הבסיסיים של המשפחה אבל לא הרבה מעבר לכך. לא לחופשות בבתי מלון ובטח לא לנופש בחו"ל.

הם היו אנשים חמים מאוד. קיבלו אותי תמיד בחיוך ונדיבות לב ודאגו שארגיש בנוח בביתם.

זה היה שונה מכל מה שהכרתי קודם ומהחברות שהיו לי קודם.

 

החדר של דניאל בבית הוריה היה קטן וצנוע לעומת שלי שהיה גדול ומפואר. הייתה לי טלוויזיה ומערכת סאונד משוכללת. לדניאל היה רק רדיו קטן ליד המיטה ושידת עץ ישנה אותה ירשה מאחותה הגדולה שכבר התחתנה ועזבה את הבית. על השידה היו מסודרים כל מיני בקבוקים ותרסיסים בכל מיני גדלים וצבעים שרק נשים יודעות למה הם מיועדים. היה לה ראי עם מסגרת פלסטיק ודלת הזזה לבנה שחרקה וצייצה עם כל פתיחה וסגירה.

המיטה שלי הייתה רחבה ומפנקת לעומת המיטה וחצי הצרה של דניאל. אבל אהבתי לישון אצלה כי לא היה מקום להתרווח והייתי חייב להיצמד אליה כל הלילה.

חוץ מזה העדפתי להתעורר כל בוקר עם נמלים ביד שהנחתי מתחת לצווארה מאשר לסבול את הפרצופים הקפואים שההורים שלי היו שולחים לעברה, כי לא היו מרוצים מהקשר.

"אתה צריך למצוא בחורה ברמה שלך"- הם תפסו אותי פעם במטבח בזמן שדניאל התארגנה בחדר לפני ארוחת שישי. הם קראו לזה 'מעמד סוציו-אקונומי'. עד שהכרתי את דניאל, כל החברים והחברות שלי היו כולם מהשכונה שלי והמושג הזה לא העסיק אותי.

"דניאל לא פחות טובה ממני. אתם פשוט עוד לא רואים את זה. לא מודדים אנשים בכסף. דניאל ואני נצליח יחד ואז תבינו שטעיתם".

 

לפעמים בלילה לפני שנרדמנו חבוקים היינו מדברים על העתיד. כשנגור יחד אחרי השחרור. נלמד ונעבוד ונבנה את העתיד שלנו. רציתי בשביל דניאל חיים יותר נוחים מאלו שהוריה יכלו לתת לה. ידעתי שיחד נצליח ואף אחד בעולם הזה לא יעצור בעדנו, גם לא ההורים שלי.

 

עם סיום השירות הצבאי דניאל החלה ללמוד משפטים אחרי שעברה את כל מבחני הקבלה בהצטיינות וקיבלה מלגה. אני למדתי כלכלה ומנהל עסקים ושכרנו יחד דירה קטנה בדרום העיר. ההורים שלי עזרו לי במימון הלימודים אולם שנינו היינו חייבים לעבוד כדי לממן את שכר הדירה ושאר הוצאות המחיה והבילויים. ואכן עבדנו בכל עבודה מזדמנת שמצאנו- מלצרות, שליחויות, חלוקת עיתונים למנויים...

 

זו הייתה תקופה לא קלה. אבל המשכנו להביט קדימה ולהיאחז בחלום שחיכה לנו מעבר לקשת, או יותר נכון מעבר לקושי. בכל העת הזו חיינו ממש בצמצום.

נהגנו לקנות אחד לשניה מתנות קטנות מדי פעם, לא רק באירועים מיוחדים. דניאל דאגה תמיד לצרף לכל מתנה מכתב קטן שבו כתבה כמה טוב לה איתי או כמה אהבה יש לה אלי וציירה גם לבבות קטנים. גם אני לא הייתי צריך להרשים את דניאל במתנות יקרות וגדולות כדי לראות את עיניה היפות מנצנצות מהתרגשות. היא ידעה אף יותר ממני להעריך את הדברים הקטנים ואת המילים שיצאו לי מתוך הלב.

 

אחרי שסיימנו ללמוד לקחנו הלוואה לטיול של כמה חודשים בדרום אמריקה. הכל פעל כמו בתכנון. כשחזרנו התחלנו לעבוד, בהתחלה כשכירים. אחרי שנה דניאל נכנסה כשותפה במשרד עו"ד שמתמחה בתחום המסחרי ואני הקמתי חברת ייעוץ לעסקים בינלאומיים. הקשרים המשפחתיים היו מנוף לא קטן שעזר לי לפתח את העסק.

 

כשנתיים אחרי, ביום סתווי בהיר בחודש אוקטובר נישאנו תחת חופה של אושר ואופטימיות. נשבענו אמונים לעמוד יחד באש ובמים ולקחנו משכנתא לדירה קטנה שבה יהיה מקום גם לתינוק שהתבשל לדניאל בבטן.

נראה היה שהנה החיים הקשים שהכרנו כבר מאחורינו.

 

עוד שנה עוברת ועוד אחת והנה שוב המשפחה מתרחבת. לחיינו נכנסת נסיכה מתוקה ועכשיו אנחנו משפחה ישראלית לדוגמא.

הדיונות שמעל החוף בו דניאל ואני נפגשנו לראשונה נמכרו לכרישי נדל"ן ואנחנו היינו בין הראשונים בתור לרכוש את בית חלומותינו בשורה הראשונה מול הים.

 

כל העת היינו עסוקים בטיפוח הקריירה, כל אחד בתחומו עשה חיל ובנה את המוניטין שלו. במובן הזה היינו צוות מושלם, מכונה משומנת של הצלחה כלכלית. נתנו אחד לשני את העידוד והתמיכה אך שילמנו על כך בשעות הביחד שלנו, אשר הלכו והתמעטו. באמצע השבוע לפעמים כמעט ולא נפגשנו בכלל. בבוקר נפרדנו בחטף למרוץ נוסף של פגישות, טלפונים והרבה כאב ראש.

 

המצב הכלכלי שלנו אפשר לנו לחיות טוב. יצאנו כל חודשיים לחופשה של כמה ימים ביעד אקזוטי אחר. סוג של פיצוי על החוסר הרב בזמן איכות זוגי ומשפחתי.

 

ילדינו גדלו בתנאים יותר טובים אף מאלו שאני זכיתי להם כילד. חינוך ובריאות ברמה הגבוהה ביותר אבל רוב שעות היום הם בילו עם מטפלות.

בית גדול, רכבים מפוארים, תכשיטים יקרים, מסעות שופינג ומותגים... ההורים שלי מעולם לא אמרו את זה, אבל אני כבר ידעתי שהם הבינו שצדקתי. הם ראו את ההצלחה המסחררת של דניאל ונתנו לה אהבה וכבוד כמו לבת שהם תמיד רצו ולא הייתה להם.

 

14 שנות נישואין חלפו ביעף והנה מבלי להרגיש הפכנו לגרסה משודרגת של הורי.

המתנות שאנו קונים אחד לשני יקרות עד גועל. הכסף עשוי פלסטיק דק אבל הוא יודע לגהץ חליפות איטלקיות ואפילו שעוני יוקרה. כשאני קונה לדניאל מתנה היא מציצה בטיקט כדי לזהות את המותג ומתקשרת לספר על זה לחברות עוד לפני שהיא קוראת את המילים הקטנות שרשמתי לה בפתק המצורף. אז עם הזמן התחלתי לצרף כרטיס קנוי עם ברכה מודפסת.

 

הקריירות שלנו היו תובעניות, וכמו בסיוט שהתעוררתי ממנו, שנינו טבענו בים רחב, כל אחד בקצה אחר שלו.

שנינו שילמנו את המחיר הבלתי נמנע. איבדנו אחד את השנייה למרות כל ההבטחות...

 

*

 

אז אני מהלך בתוך השקט הזה של השעה 3 לפנות בוקר של יום שבת בארמון שבנינו. שני ילדינו ישנים בנחת במיטותיהם. אור הירח העלה בי זיכרונות מתקופת הרווקות שלנו, כשהיינו לומדים אל תוך הלילה, ובין לבין עושים אהבה.

נכנסתי למטבח ופתחתי את המקרר המלא בכל טוב. היה בי רעב אבל לא היה שום מזון שיכול היה להשביע אותו. היה בי צמא אך לא היה שום משקה שיכול היה להרוות אותו. הריקנות צרחה מתוכי.

ירדתי לקומת המרתף. שמרנו שם את חפצים שכבר לא השתמשנו בהם אבל לא יכולנו לוותר עליהם. כל מיני מזכרות, קופסאות מלאות בהיסטוריה משפחתית, מכתבים, תמונות וחפצים חסרי שימוש שקנינו בכל מיני מדינות.

שלפתי אלבום תמונות מן המדף. זה היה אלבום החתונה שלנו. פעם הוא היה בשידה שבסלון אבל הוא אוחסן במרתף כשהחלפנו את הרהיטים, ומאז הוא נשאר שם. שנים שלא פתחנו אותו.

פתחתי את הכריכה ומשהו נפל מתוכו. הרמתי אותו. היה זה כתב ההתחייבות שכתבנו אחד לשנייה ביום שבו נישאנו. בתמונות שבאלבום נראו פנינו המאוהבים והחולמים ואלומת אור נדלקה במסדרונות זכרוני.

 

נזכרתי בימים שבהם היה לנו רכב אחד קטן, אבל יכולנו לחנות אותו על הצוק מול הים ביום חורף קר ופשוט לשבת בו במעילים, חבוקים במשך שעות ולהאזין לדייר סטרייטס.

הימים שבהם המקרר היה ריק אבל הלב היה שבע.

הימים שהמתנות היו קטנות אבל מכתבי האהבה היו ארוכים.

נזכרתי בחדר הקטן של דניאל בבית הוריה. בדלת ההזזה החורקת ועלה בי געגוע.

מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לילה אחד עם דניאל במיטה הצרה הזו בבית הוריה שבשיכון של האנשים הפשוטים. לישון איתה מחובק כל הלילה ולהתעורר עם נמלים ביד.

נזכרתי בימים שבהם לא היה לנו הרבה, אבל מה שהיה לנו יחד שום כסף שבעולם לא יכול היה לקנות.

 

הבנתי פתאום איך שהייתי כל כך מרוכז בלהוכיח להורים שלי שהם טעו, שאיבדתי את הדרך. למדנו למדוד את הכל בכסף... ובזמן שהתאמצנו להפטר מקושי אחד, נתנו לקושי אחר, אכזרי יותר, לחמוק אל תוך חיינו. בדידות.

 

שמעתי פסיעות יחפות במדרגות. הסתובבתי ודניאל עמדה שם מולי ועיניה המעורפלות הביטו בי בדאגה.

הכל בסדר אורי? למה אתה לא במיטה בשעה כל כך מוקדמת?

 

"אני כאן דניאל" – התקרבתי ולחשתי באוזנה.

"אני כאן כי מרוב בדידות אני כבר לא יכול לישון

אני כאן כי אני אוהב אותך.

ואני יודע שאת אוהבת אותי.

את החברה הכי טובה שהייתה לי ואני רוצה לעמוד לצידך.

אני מתגעגע לעיניים שלך שמביטות בי ורואות אותי

אנחנו צריכים להתעורר דניאל

לפני שיהיה מאוחר מדי"

 

מזה זמן רב שדניאל לא הביטה בי כך. ממש כמו שהיא הביטה בי ביום שנפגשנו ואני ראיתי בעיניים שלה את המשפחה שתהיה לנו. בחוף הים הזה שפעם היה בשבילי כמו בית שני, והיום הוא הבית שלנו.

"חיכיתי שתאמר לי מתי זה מספיק לך. כל השנים האלו מאז אותו ערב שישי כשהבטחת להורים שלך שתוכיח להם שאני לא פחות טובה מהם. ידעתי כמה זה חשוב לך... הלוואי ולא הייתי שומעת את השיחה ההיא"

 

נישקתי אותה וכל הרעב והצמא שהצטברו בי במהלך השנים התפוגגו.

שם על הספה שבמרתף עשינו אהבה ונרדמנו חבוקים. כל הריקנות שהייתה בי התמלאה באותו רגש שכל כך הרבה זמן נעדר מחיי.

והרגשתי שוב כמו אז, כשכל שעה הייתה שעה לאהבה.

ולפני שהצלחה נמדדה בכסף, היא נמדדה באהבה שיש לך כלפי החיים שלך וכלפי האנשים שהולכים איתך בדרך.

 

כשהתעוררנו בבוקר והרגשתי את הנמלים שהיו לי ביד, ידעתי שאני האדם הכי מאושר ומצליח בעולם...

ודניאל...

את דניאל לעולם לא אאבד שוב.